גורם לשיפוט מוטעה מס׳ 21
נטיית ההשפעה-המוטעית-של-הזדקנות
הידרדרות קוגניטיבית מגיעה עם הגיל — אך למידה ותרגול מתמשכים מאטים אותה, ולכן התגובה היא להמשיך להפעיל את המוח.
מאנגר, שהמשיך לחשוב בחדות עד שלהי שנות התשעים לחייו, היה כן באומרו שההזדקנות מביאה עמה הידרדרות קוגניטיבית של ממש. מוחות מבוגרים מאבדים מעט מיכולתם, בייחוד ביכולת לרכוש כישורים חדשים באמת — ובשל הנטיות הקרובות של הערכה עצמית והכחשה, מי שמצויים בהידרדרות הם פעמים רבות האחרונים להכיר בכך. הוא לא העמיד פנים שאין זה כך, ובצדק מנה זאת בין הגורמים המקובלים לשיפוט אנושי מוטעה.
החצי המעודד הוא שההידרדרות אינה אחידה וניתן להאט אותה במידה ניכרת. מאנגר קישר זאת ישירות לנטיית ה"השתמש-בו-או-אבד-אותו": כישורים שמתורגלים באופן רציף מחזיקים מעמד הרבה יותר טוב מכישורים שמניחים להם להחליד, ומוח שמופעל בנמרצות ובמגוון מזדקן בחן רב יותר ממוח שמרשים לו לדשדש. יש אנשים זקנים מאוד, שבזכות פעילות מנטלית לכל אורך החיים שומרים על יכולות שחסרות לאנשים צעירים מהם בהרבה.
מסקנתו המעשית הייתה להמשיך ללמוד ולהמשיך לחשוב, באופן מכוון ובלי הרף, כהגנה הטובה ביותר הזמינה מפני השחיקה שהגיל מביא בעקבותיו אחרת. אותה מעורבות רציפה ורב-תחומית שהופכת אדם לחכם יותר באמצע חייו היא שמשמרת את המנגנון פועל זמן רב יותר בזקנה. שוב מדובר במופת "מכונת הלמידה" — וחייו הארוכים והפוריים של מאנגר עצמם הוצעו כראיה לכך שהאסטרטגיה עובדת.
