גורם לשיפוט מוטעה מס׳ 7
נטיית ההגינות הקאנטיאנית
אנשים מצפים להתנהגות הוגנת והדדית ונוהגים בה — ומגיבים בחריפות כשציפייה להגינות מופרת, אפילו במחיר לעצמם.
מאנגר קרא לזה על שם הציווי הקטגורי של עמנואל קאנט — בקווים כלליים, הרעיון שעליך לפעול לפי הכללים שהיית רוצה שכולם יפעלו לפיהם. בני אדם נושאים בקרבם ציפייה עמוקה להגינות הדדית מסוג זה: ננהג כראוי כלפי זרים אם נבטח שינהגו כך גם הם, ואנו מצפים שאחרים יכבדו את אותו קוד בלתי כתוב. חלק ניכר מהשיתוף החברתי החלק פועל על הנחה משותפת זו ולא על חוזים או אכיפה.
הצד השני הוא שהפרות של ציפייה להגינות מעוררות תגובה חדה, ולעיתים מזיקה לעצמה. הדוגמה היומיומית היא התור המסודר: אנשים ממתינים בסבלנות מפני שכולם פועלים לפי אותו כלל הוגן, ואדם יחיד שעוקף את התור עלול לעורר זעם שאינו פרופורציונלי כלל לשניות הספורות שאבדו בפועל. הכעס נסב על הכלל שהופר, לא על הזמן. אנשים יקריבו את האינטרס שלהם כדי להעניש את עוקף התור או כדי למחות על העוול.
ההכרה בכך מסייעת בשני אופנים. כמתכנן מערכות, אתה יכול להישען על נכונותם של אנשים לשתף פעולה כשהכללים הוגנים בעליל וחלים על כולם — ועליך לצפות לצרות, ולשיתוף פעולה מופחת, ברגע שתהליך נתפס כשרירותי או מכור. כפרט, כדאי לשים לב מתי תחושת „זה לא הוגן” שלך מניעה תגובה יקרה, ולשאול אם העיקרון שווה את המחיר שאתה עומד לשלם כדי להגן עליו.
