גורם לשיפוט מוטעה מס׳ 14
נטיית התגובה-העודפת לשלילה
אנו מגיבים בעוצמה רבה הרבה יותר לאובדן, או אפילו לאיום באובדן או להחמצה בכפשע, מאשר לרווח שקול — מה שהופך אותנו ללא-רציונליים לגבי שניהם.
לאבד משהו כואב יותר מכפי שטוב להרגיש מרוויח את אותו דבר. ה״תגובה-העודפת לשלילה״ של מאנגר מכסה הן שלילה של משהו שכבר יש לכם והן מניעה של משהו שעמדתם ממש לקבל. האסימטריה גדולה: הכאב שבאובדן 100 דולר עולה על העונג שבמציאת 100 דולר, ואנשים ייטלו סיכונים מטופשים ויילחמו במרירות כדי להימנע מאובדן שלעולם לא היו נוטלים סיכון כדי לזכות בו מלכתחילה. זהו אותו מרחב שכלכלנים התנהגותיים מיפו מאוחר יותר בשם ״סלידה מהפסד״.
המחצית של ההחמצה-בכפשע עזה לא פחות ומסבירה הרבה מההימורים. מכונת מזל שנוחתת על שני דובדבנים ושלישי-כמעט — כמעט ג׳קפוט — ממכרת הרבה יותר מתוצאות אקראיות, משום שהמוח מגיב לתגמול שכמעט הוחמץ כאילו היה שלילה ממשית, ורודף אחריו. אותו מנגנון משאיר אנשים בעמדות מפסידות: משקיע שהפסיד על מניה מחזיק בה, מסרב ״לקבע״ את ההפסד, ואדם שעמד בתור שעות יקנה משהו שאינו רוצה במקום ללכת בידיים ריקות.
הדרכתו של מאנגר היא להכיר בכך שהגודל הנחווה של אובדן אפשרי מנופח על ידי נטייה זו, ולקבל החלטות על פי ההימור הממשי ולא על פי התחושה החד-צדדית. לאותה תובנה יש שימוש התקפי: אנשים מגינים בחירוף נפש על מה שלדעתם שייך להם, ולכן מסגוּר של משהו כאובדן שיש למנוע מניע הרבה יותר ממסגוּרו כרווח שיש לזכות בו — מנוף ששווה להבין הן כדי להשתמש בו והן כדי לעמוד מפניו.
