גורם לשיפוט מוטעה מס׳ 18
נטיית התמחור-המוטעה של זמינוּת
התודעה מייחסת משקל יתר לכל מה שחי, עדכני או קל לשליפה, ומשקל חסר למה שחשוב אך קשה להעלות על הדעת.
התודעה פועלת עם מה שהיא מסוגלת לזמן בקלות, והיא מבלבלת בין קלות השליפה לבין חשיבוּת או הסתברות. פיסת מידע חיה, דרמטית, עדכנית או טעונה רגשית מתנשאת בגדול במחשבתנו רק משום שהיא זמינה, ואילו עובדה אפורה יותר אך רלוונטית יותר, שקשה יותר לשלוף, מקבלת משקל מועט מדי. הגרסה המתומצתת של מאנגר: ״התודעה מייחסת משקל יתר למה שזמין בקלות.״
הדוגמה הקלאסית היא תפיסת הסיכון לאחר התרסקות מטוס. תאונה אחת מחרידה, ששודרה רבות בטלוויזיה, גורמת לאנשים לחשוש מטיסה ולהעדיף לנהוג במקום זאת, אף שנהיגה מסוכנת בהרבה לכל מייל — ההתרסקות חיה וזמינה, ואילו מספר ההרוגים הקבוע בתאונות דרכים הוא נתון סטטיסטי ונשכח. אותו עיוות גורם לכתבת חדשות מסמרת שיער להיראות כמגמה, גורם לחוויה האחרונה לשלוט בתחזית, וגורם לבעיה להיראות דחופה בעיקר משום שזה עתה עלתה בדעתנו.
ההגנות של מאנגר היו פרוצדורליות. השתמשו ברשימות תיוג, כך שגורמים חשובים-אך-לא-חיים ייכפו אל תוך הניתוח במקום שיושמטו רק משום שלאיש לא יצא לחשוב עליהם. חפשו במכוון את הראיות שאינן דרמטיות ואינן לנגד עיניכם, ושאלו אילו נתונים היו חשובים גם אם קשה לדמיין אותם. והפחיתו ממשקל החי: כשמשהו נחזה כמשכנע באופן מוחץ בשל אופן הצגתו, עצם החיות הזו היא סיבה לבדוק מחדש את המספרים שביסודו.
