גורם לשיפוט מוטעה № 4
הנטייה להימנעות מספק
המוח מחווט להסיר את אי-הנוחות שבספק על ידי הגעה מהירה להחלטה — וזה מסוכן כשהמצב דורש דווקא אי-ודאות סבלנית.
ספק הוא דבר לא נוח, והמוח בנוי כך שיגרום לאי-נוחות הזו להיעלם בכך שיקפוץ במהירות אל מסקנה כלשהי. במשך רוב ההיסטוריה האנושית זה היה מועיל: יצור המשותק מהיסוס מול טורף אינו שורד. הצרה היא שאותו מנגנון בדיוק נדלק גם במצבים שבהם חיפזון להחלטה הוא בדיוק המהלך השגוי.
מאנגר ציין שהנטייה הזו מופעלת ומועצמת בעיקר בשני דברים: מבוכה ולחץ. כשאנשים מבולבלים או נתונים בלחץ, הדחף ליישב את הספק — פשוט להחליט ולגמור עם זה — מתחזק, ולא נחלש. אנשי מכירות, מגייסי כתות ומנהלי משא ומתן בלחץ גבוה מבינים זאת, ומייצרים בכוונה בלבול ולחץ זמן כדי שמושא הפנייה יחטוף את התשובה הזמינה הקרובה ביותר.
ההגנה המעשית היא להכיר בכך שאי-הנוחות של אי-הידיעה היא תחושה, לא עובדה, ושיש החלטות שמשתפרות אם שוהים בספק זמן רב יותר במכוון. מאנגר העריץ שופטים ומדענים דווקא משום שמקצועותיהם מאומנים להשהות שיפוט עד שהראיות בידם. כשאתה חש את הדגדוג של 'פשוט להחליט' — בייחוד תחת לחץ או בלבול — הדגדוג הזה הוא אות להאט, לא להאיץ.
