מודל חשיבה
ניתוח דו-מסלולי
נתח כל מצב בשני מסלולים בו-זמנית: הגורמים הרציונליים השולטים בו, והכוחות הפסיכולוגיים התת-מודעים הדוחפים אנשים אל הטעות.
מאנגר טען שאדם נבון מעריך כל דבר חשוב לאורך שני מסלולים בו-זמנית. המסלול הראשון הוא הרציונלי: מה למעשה אומרים העובדות, המספרים, התמריצים והאינטרסים של כל המעורבים? המסלול השני הוא הפסיכולוגי: אילו נטיות תת-מודעות פועלות — על האנשים האחרים, ועליך עצמך — שנוטות להוביל למסקנה שגויה גם כשהניתוח הרציונלי איתן? יש להריץ את שני המסלולים, משום שהגעה לתשובה הרציונלית הנכונה אינה הגנה אם הטיה כלשהי מטה אותך ממנה בחשאי.
הסיבה שהמסלול השני הוא הכרחי היא שהתשובה הרציונלית והתשובה הנחווית מתפצלות פעמים רבות, והתשובה הנחווית בדרך כלל מנצחת אלא אם כן אתה בולם אותה במודע. אתה יכול לחשב נכון שעסקה היא גרועה ובכל זאת לקחת אותה משום שאיש המכירות חביב, ההמון קונה, וכבר התחייבת בפומבי. החשיבה הדו-מסלולית מאלצת אותך לשאול, בנפרד מ"מה נכון", את השאלה "מה היה גורם לי, או לקבוצה הזו, לשפוט זאת באופן מוטעה ללא קשר למה שנכון" — ואז להישמר מפני בדיוק זה.
בפועל זו הסיבה שמאנגר שילב ניתוח קשוח עם הקטלוג שלו של נטיות פסיכולוגיות. בבוחנו הצעה, היה מעריך את המהות ובמקביל חוקר את ההשפעות: אילו תמריצים פועלים, להיכן מושכת ההוכחה החברתית או הסמכות, מפני איזה הפסד אני מגיב בהפרזה, האם אני מכחיש עובדה מכאיבה. הרצת שני המסלולים דורשת יותר עבודה מכל אחד מהם לבדו, אך היא לוכדת את הטעויות שההיגיון הטהור מחמיץ — אלה שמקורן לא בחשבון שגוי אלא בטבע האנושי.
